השפעת גירושין על ילדים: מה חמישה מחקרים מראים על מה שקובע
מי ששואל על השפעת גירושין על ילדים שואל בדרך כלל בלילה, אחרי שהילד נרדם, כשההחלטה כבר התקבלה או עומדת להתקבל. השאלה שמתחתיה היא תמיד אותה שאלה: כמה מזה יישאר איתו.
התשובה שהמחקר נותן מפתיעה בשני כיוונים. הפער בין ילדים להורים גרושים לבין ילדים ממשפחות שלמות קיים, והוא קטן ממה שרוב האנשים מניחים. ומה שמנבא את מצבו של הילד אינו המבנה — לא עצם הפרידה, לא כמה לילות הוא ישן בכל בית, ולא מי נכנס לתמונה אחר כך.
השפעת גירושין על ילדים: כמה גדול הפער באמת?
המספר הראשון שכדאי להכיר בשאלת השפעת גירושין על ילדים מגיע מניתוח גדול. חוקרים אספו 92 מחקרים שהשוו ילדים ממשפחות גרושות לילדים ממשפחות שלמות, מגיל הגן ועד התיכון, וניתחו אותם יחד.
הפער קיים, והוא קטן. גודל האפקט החציוני עמד על 0.14 סטיית תקן והממוצע על 0.17. לפי תחום: בהסתגלות הנפשית 0.08, בדימוי העצמי 0.09, בהסתגלות החברתית 0.12, בהישגים הלימודיים 0.16, ובהתנהגות 0.23. וכשהמחקרים כללו גורמי רקע כמו מצב כלכלי, הפערים הצטמצמו עוד.
צריך לומר גם מה שלא מצטמצם. עדכון שערך אותו חוקר בשנת 2001, על 67 מחקרים משנות התשעים, מצא מגמה עקומה: הפער הצטמצם בשנות השמונים והתרחב שוב בשנות התשעים. זה לא סיפור של הבדל שהולך ונעלם מעצמו.
זו מטה-אנליזה משנת 1991, ומאז השתנו גם שיעורי הגירושין וגם היחס החברתי אליהם. אבל סדר הגודל שווה לדעת, כי הוא רחוק ממה שנדמה בלילה.
מה מזיק יותר — הפרידה או הקונפליקט?
כאן מגיע החלק שקשה להתעלם ממנו. שמונה מהמחקרים בניתוח הזה דיווחו בנפרד גם על קבוצה שלישית: ילדים בבתים שלמים שיש בהם קונפליקט גבוה.
הילדים האלה היו 0.32 סטיית תקן מתחת לילדים מבתים שלמים ורגועים. וגם 0.12 סטיית תקן מתחת לילדים ממשפחות גרושות. בהסתגלות הנפשית הפער מול המשפחות הגרושות היה 0.31, ובדימוי העצמי 0.35.
כלומר בבדיקה הזאת, בית שלם עם קונפליקט גבוה נמצא במצב מעט פחות טוב מבית שהתפרק. המחברים עצמם כותבים שהתמיכה העקבית ביותר בכל הניתוח אינה לעצם הפרידה אלא לקונפליקט.
זו השוואה בין קבוצות ולא ניסוי, ואי אפשר להסיק ממנה מה גורם למה. אבל היא מזיזה את השאלה ממקום למקום. השאלה על השפעת גירושין על ילדים הופכת כאן לשאלה אחרת: לא אם להיפרד, אלא כמה קונפליקט הילד רואה בפועל.
כמה לילות הילד ישן אצל אבא, וכמה זה קובע?
מחקר הולנדי עקב אחרי 166 מתבגרים בני אחת-עשרה עד שמונה-עשרה ממשפחות גרושות, מ-129 משפחות. בממוצע הם שהו 2.33 לילות בשבוע אצל האב ו-4.67 אצל האם, וכמחצית מהם חיו בהסדר משמורת משותפת.
נמדדה תחושת השייכות שלהם לכל בית בנפרד. אצל האב, איכות הקשר ניבאה אותה חזק. כמות הלילות — כמעט לא, וההבדל היה רחוק מהסף שממנו אפשר להסיק משהו.
אצל האם דווקא שניהם ניבאו: גם איכות הקשר וגם כמות הזמן. ההבדל בין השניים הגיוני, כי המתבגרים שהו אצל האם פי שניים יותר.
השורה חשובה למי שמנהל עכשיו משא ומתן על הסדרי שהות: בכל מה שנוגע להשפעת גירושין על ילדים, אצל האב מה שקבע היה איך הזמן נראה, ולא כמה שעות היו בו. וצריך לומר שזו מדידה של נקודת זמן אחת; במעקב של תשעה חודשים כמעט שום דבר לא ניבא שינוי, מלבד תחושת השייכות הקודמת עצמה.
מה קורה כשנכנס בן זוג חדש לתמונה?
זו אחת השאלות הנפוצות ביותר על השפעת גירושין על ילדים, והיא מנוסחת פחות בקול רם — לפעמים משני הצדדים. מחקר עוקבה אמריקאי גדול בדק 3,387 משפחות עם ילדים בני חמש עד תשע, ועקב אחרי שינויים במצבה הזוגי של האם — כניסה של בן זוג חדש או פרידה ממנו — במקביל למעורבות האב הביולוגי.
השינויים אצל האם לא ניבאו ירידה במעורבות של האב. לא כשנכנס מישהו חדש, ולא כשהוא יצא. ההבדל שנמדד היה קטן מכדי להסיק ממנו משהו.
זה מחקר תצפיתי, המעורבות דווחה על ידי האם, והמדגם כלל בעיקר משפחות במצב כלכלי מורכב. אבל מה שהוא כן אומר שווה לשמוע בשתי הכתובות: המקום של האב לא נלקח על ידי מישהו אחר. הוא נשמר או נשחק לפי כמה הוא נוכח בפועל.
מה בעצם התפקיד של ההורה החורג?
מחקר אמריקאי ליווה 191 בני נוער בני עשר עד שתים-עשרה, מקהילות כפריות, שחיים עם הורה ביולוגי והורה חורג. נמדדה איכות שני הקשרים ונמדדו הקשיים של הילד, פעמיים בהפרש שישה חודשים.
מה שנמצא לא היה חלוקת תפקידים אלא הבדל בתזמון, והוא נוגע ישירות לשאלת השפעת גירושין על ילדים בבית שהתרחב. איכות הקשר עם ההורה הביולוגי הייתה קשורה למצב הילד באותו רגע, אבל לא ניבאה שינוי בחצי השנה שאחריה. הקשר עם ההורה החורג הוא זה שכן: ככל שהילד תיאר יותר חיבה והערכה ופחות כעס מצדו, כך ירדו לאורך אותה חצי שנה הקשיים שיוצאים החוצה.
בקשיים שנשארים בפנים הכיוון היה זהה, אבל התוצאה לא עברה את סף המובהקות. וזה מחקר תצפיתי שבו הילד דיווח בעצמו גם על הקשר וגם על הקשיים — אותו מדווח לשני צדי המשוואה.
אבל הוא מוריד לחץ. מה שנמדד שם היה חיבה, הערכה ופחות כעס. ההורה החורג לא צריך להחליף אף אחד.
אם נשפר את שיתוף הפעולה בינינו, הילד ירוויח?
כאן המחקר נותן תשובה כפולה, וצריך לומר את שני חלקיה. מחקר הולנדי אחר עקב אחרי 191 מתבגרים ו-227 הורים גרושים, בשלושה גלים.
החלק הראשון חזק וברור. במשפחות שבהן שיתוף הפעולה בין ההורים גבוה יותר, המתבגרים דיווחו על תחושת אוטונומיה גבוהה יותר. ובמשפחות שבהן הקונפליקט גבוה יותר — נמוכה יותר. שני הקשרים חזקים ומובהקים מאוד.
והחלק השני הוא זה שכמעט תמיד נשמט. המחקר בדק גם מה קורה בתוך משפחה אחת לאורך זמן: כשההורים שיתפו פעולה יותר מהרגיל, או רבו יותר מהרגיל, לא נמצאה השפעה על תחושת האוטונומיה של הילד באותה תקופה.
ההבחנה הזאת מהותית. הממצא הראשון משווה בין משפחות שונות. הוא לא מבטיח שמשפחה מסוימת שתשתפר תראה שינוי מדיד אצל הילד. מי שמציג את השאלה הזאת של השפעת גירושין על ילדים כמשוואה פשוטה — משפר את שיתוף הפעולה, מקבל ילד עצמאי יותר — מציג יותר ממה שנמצא.
מה המחקר לא אומר על השפעת גירושין על ילדים
· כל חמשת המחקרים על השפעת גירושין על ילדים שמופיעים כאן הם מחקרי קשר ולא סיבה. אין ולא יכול להיות ניסוי שמקצה משפחות אקראית לגירושין. כל מה שיש הוא השוואות והתאמות סטטיסטיות.
· המטה-אנליזה המרכזית פורסמה ב-1991, והעדכון שלה ב-2001. המאמרים החדשים כאן הם משנת 2018 ואילך, אבל התמונה הכמותית הרחבה נשענת על נתונים ישנים.
· שלושה מתוך החמישה נשענים על דיווח עצמי של הילד או של האם, ובאחד מהם אותו אדם דיווח גם על איכות הקשר וגם על הקשיים.
· שני המחקרים ההולנדיים בדקו מתבגרים, בערך מגיל אחת-עשרה. המחקר על ההורה החורג בדק בני עשר עד שתים-עשרה. אין כאן כמעט נתונים על גיל הגן, וזו קבוצת הגיל שהורים רבים שואלים עליה.
· המדגמים אינם ישראליים, ואינם מייצגים. אחד הולנדי ומגויס בהתנדבות, אחד אמריקאי מקהילות כפריות, ואחד אמריקאי של משפחות במצב כלכלי מורכב.
· אף אחד מהמחקרים לא בדק מצבים של אלימות, התמכרות או ניכור הורי. אלה שאלות אחרות לגמרי, והן דורשות ליווי מקצועי ולא מאמר.
גירושין וילדים: חמישה דברים שנובעים מהמחקר
התחילו ממה שנמדד הכי חזק — הקונפליקט
מכל מה שנמדד בשאלת השפעת גירושין על ילדים, זה הגורם היחיד שחזר בשני מחקרים נפרדים. מה הילד שומע, מה הוא נדרש להעביר מבית לבית, ומה נאמר על ההורה השני כשהוא בחדר. זה גם היחיד שנמצא כולו בשליטתכם.
אל תנהלו את המשא ומתן סביב ספירת לילות
אצל האב, כמות הלילות לא ניבאה את תחושת השייכות של המתבגר לבית שלו. איכות הקשר כן. זו לא סיבה לוותר על זמן, אבל זו סיבה לא להפוך את הספירה לזירה המרכזית של השפעת גירושין על ילדים.
להורה החדש: אל תיכנסו לתפקיד שלא ביקשו מכם
הממצא על ההורה החורג לא היה על סמכות ולא על חלוקת אחריות. הוא היה על חיבה, הערכה ופחות כעס. זה גם מה שהכי קל להתחיל ממנו.
להורה שחושש שיוחלף: הנתונים לא מראים את זה
באלפי משפחות שנבדקו, כניסת בן זוג חדש לבית של האם לא הורידה את מעורבות האב. מה שקבע את המעורבות היה האב עצמו.
ואל תצפו לשינוי מהיר ומדיד
זה החלק הפחות נעים. במחקר שבדק שינוי בתוך משפחה לאורך זמן, שיפור בשיתוף הפעולה בין ההורים לא הניב שינוי מדיד אצל הילד באותה תקופה. זו סיבה טובה להתמיד, לא סיבה לצפות לתוצאה תוך חודש.
השורה שחוזרת בכל חמשת המחקרים היא אחת: השפעת גירושין על ילדים אינה נקבעת במסמך המשמורת. היא נקבעת בטון של השיחות שהילד שומע, ובאיכות הקשר שיש לו עם כל אחד מהמבוגרים סביבו. זה פחות ממה שהורים חוששים שהם קובעים, ויותר ממה שהם חושבים שנשאר בידיהם.
חלק 4 — מקורות
Amato, P. R., & Keith, B. (1991). Parental divorce and the well-being of children: A meta-analysis. Psychological Bulletin, 110(1), 26-46. DOI: 10.1037/0033-2909.110.1.26
Amato, P. R. (2001). Children of divorce in the 1990s: An update of the Amato and Keith (1991) meta-analysis. Journal of Family Psychology, 15(3), 355-370.
Rejaän, Z., van der Valk, I. E., & Branje, S. (2024). Adolescents’ belonging in post-divorce families: Examining residential and digital contact with mothers and fathers. Journal of Research on Adolescence, 34(2), 568-583. DOI: 10.1111/jora.12920
Karberg, E., & Cabrera, N. J. (2020). Children’s adjustment to parents’ break up: The mediational effects of parenting and coparenting. Journal of Family Issues.
Jensen, T. M., Lippold, M. A., Mills-Koonce, R., & Fosco, G. M. (2018). Stepfamily relationship quality and children’s internalizing and externalizing problems. Family Process, 57(2), 477-495. DOI: 10.1111/famp.12284
Rejaän, Z., van der Valk, I., Schrama, W., & Branje, S. (2024). Parenting, coparenting, and adolescents’ sense of autonomy and belonging after divorce. Journal of Youth and Adolescence, 53(6), 1454-1468. DOI: 10.1007/s10964-024-01963-2
תגובות