כשהילד לא מקשיב: מה שתשעה מחקרים מצאו על מה שבאמת עוזר לו
אמרתם שלוש פעמים לנעול נעליים. הוא ממשיך לשחק כאילו לא דיברתם. ובפעם הרביעית אתם כבר צועקים, ואז מרגישים רע.
הילד לא מקשיב הוא כנראה המשפט שההורה חוזר עליו הכי הרבה, ותשעה מחקרים מדדו מה באמת קורה שם. שלוש התשובות המרכזיות מפתיעות: זה הרבה יותר נפוץ ממה שנדמה, מה שאתם אומרים משנה פחות מאיך שאתם אומרים אותו, ושני סוגי הוראות שנשמעים דומים אינם דומים כלל.
כשהילד לא מקשיב — כמה זה בכלל נורמלי?
כדאי להתחיל דווקא מהמספרים, כי הם מזיזים את כל השאלה של הילד לא מקשיב.
בסקירה שאספה את הנתונים על שכיחות אי-הציות בילדות, טווח הדיווח ההורי על קיומו של אי-ציות נע בין 25 ל-65 אחוזים. אבל אי-ציות שההורה מדווח עליו כבעיה תכופה או חמורה נמצא רק אצל אחוז אחד עד תשעה אחוזים.
זה פער עצום, והוא הנתון החשוב ביותר במאמר. רוב מוחלט של אי-הציות שהורים חווים אינו נחשב בעיניהם עצמם לבעיה — הוא שגרה.
ובמדגם של 1,490 ילדים בגיל הגן, 83.7 אחוזים חוו התקף זעם לפחות לפעמים בחודש האחרון. התקף יומיומי נמצא רק אצל 8.6 אחוזים.
הסקירה היא נרטיבית ומסכמת מחקרים ישנים, וגם הנתון על התקפי הזעם הוא בדיווח הורים.
אבל הפרופורציה עומדת: אותם 25 עד 65 אחוזים הם מה שרוב ההורים מכנים „הוא לא מקשיב”, ואותם אחוז עד תשעה הם מה שנחשב חריג.
והאם זה משתנה עם הגיל?
פחות ממה שהיינו מצפים. התחושה שהילד לא מקשיב אינה משתנה כמעט לפי גיל, ובדרך לא צפויה.
31 ילדים בגיל שמונה-עשרה חודשים, 32 בגיל עשרים וארבעה ו-36 בגיל שלושים נצפו במעבדה בשני מפגשים נפרדים, עם האם ועם האב, בחמישה מצבים שונים.
מה שנמצא: כמעט לא היו הבדלים לפי איזה הורה נכח. גם בין שני הביקורים, בהפרש שבועיים, כמעט לא נמצא שינוי. והשינויים ההתפתחותיים לאורך הגילים היו מעטים.
מה שכן היה גדול הוא השונות בין חמשת המצבים. אותו ילד, באותו יום, נראה אחרת לגמרי לפי מה שביקשו ממנו.
זה מדגם קטן ובמעבדה, וההכללה לבית מוגבלת.
אבל השורה מעשית: אם הוא מקשיב במקום אחד ולא באחר, זה לא חוסר עקביות שלו. זה מה שנמדד אצל כולם.
מה ההורה עושה שמגדיל ציות?
וכאן מגיע הממצא המרכזי בכל שאלת הילד לא מקשיב, והוא מפורק לרמת המשפט. 95 אמהות וילדיהן בני השנתיים נצפו פעמיים — במשימה במעבדה ובארוחת ערב בבית — וכל אסטרטגיית שליטה של האם קודדה בנפרד.
שלושה דברים נמצאו, וכולם עקביים בשתי הסביבות.
הראשון: ציות והבעת דעה עצמאית נקשרו לשימוש באמצעי שליטה פחות תקיפים. ככל שהאם השתמשה פחות בכוח, כך הילד הקשיב יותר — וגם הביע יותר את עצמו.
השני: התרסה היא לא ההפך מציות. בניתוח הגורמים היא נטענה על גורם אחר לגמרי משניהם, והיא זו שנקשרה לאמצעי שליטה תקיפים.
והשלישי, שהוא המעשי ביותר: האסטרטגיה שהניבה הכי הרבה הקשבה והכי מעט התרסה, בשתי הסביבות, הייתה שילוב של הצבת גבול יחד עם הכוונה — לא גבול לבד, ולא הכוונה לבד.
ומה שנמצא בכיוון ההפוך: ברגעים שבהם הילד כבר אמר „לא”, שליטה שלילית הייתה האסטרטגיה שהכי הרבה הובילה להתרסה — יותר מכל אסטרטגיה אחרת.
זה מחקר תצפיתי ולא ניסוי, והוא לא אומר מה גורם למה. ייתכן שילדים מתריסים מזמינים תגובה תקיפה יותר.
ולמה „בוא נלך” קשה יותר מ„אל תיגע”?
זו הבחנה שכמעט אף הורה לא עושה כשהוא מרגיש שהילד לא מקשיב, והיא נמדדה. 103 דיאדות של אמהות וילדים בני עשרים ושישה עד ארבעים ואחד חודשים נצפו בשלושה הקשרי שליטה שונים.
ההבחנה שנבדקה: הוראות מסוג „תעשה” לעומת הוראות מסוג „אל תעשה”.
התוצאה: ההוראות מסוג „תעשה” היו מאתגרות יותר לפעוטות מאשר האיסורים. לעצור פעולה קל יותר מאשר להתחיל אחת.
ובאותו מחקר נמצא משהו נוסף. החוקרות הבחינו בין ציות מתוך היענות אמיתית לבין ציות מתוך לחץ, וההבחנה הזאת לא הייתה טכנית: הילדים שחלקו רגש חיובי הדדי עם אמם הראו יותר מהסוג הראשון, והם גם היו אלה שהפנימו יותר את הכללים כשנשארו לבד מול פיתוי.
מדגם במעבדה, וכל המדידות באותה תצפית.
השורה: „תפסיק” ו„בוא נתחיל” אינן אותה בקשה. השנייה קשה יותר, וכדאי לתת לה יותר זמן.
אז להגיד ישירות או לבקש?
וכאן המחקר על הילד לא מקשיב מסתבך, וזה מעניין בפני עצמו.
במחקר על 49 פעוטות להורים לטיניים מהגרים בהכנסה נמוכה, שנצפו במשימת סידור, נמצא ההפך ממה שהיינו מנחשים: אמהות שהשתמשו בשבח ובהוראות עקיפות היו בעלות ילדים שצייתו יותר. אמהות שהשתמשו בהוראות ישירות ובתמריצים — בעלות ילדים שצייתו פחות.
ובאותו מחקר, האמהות שהשתמשו יותר בשליטה ישירה היו גם אלה שהחזיקו חזק יותר בערך הכבוד להורים.
צריך לומר שזה מדגם קטן, מאוד ספציפי, ותצפיתי. וצריך לומר גם שהוא סותר ממצאים אחרים בתחום, שבהם דווקא הוראה ישירה וחד-משמעית הניבה יותר ציות.
וזו בדיוק הנקודה שאסור להחליק. הכיוון של ההוראה — ישירה או עקיפה — אינו כלל אוניברסלי. הוא תלוי בהקשר התרבותי ובמה שנהוג בבית. מי שמוכר לכם נוסחה אחת נכונה למשפט שאומרים לילד — מוכר יותר ממה שיש.
ומה עם פסק זמן והתעלמות?
זו השאלה המעשית ביותר שהורה שואל כשהילד לא מקשיב, ויש עליה מטה-אנליזה שבודדה התנהגויות הוריות אחת-אחת.
שלושה דברים הגבירו ציות: הוצאה קצרה מהסיטואציה, התעלמות קצרה אחרי סירוב, ונזיפה מילולית. שבחים על התנהגות טובה — לא.
אבל בסיס הראיות דק, וצריך לומר את זה: תשעה-עשר מחקרים בסך הכול, 95 אחוזים מהם מפגש בודד ו-68 אחוזים במעבדה. הענף שנוגע להוצאה מהסיטואציה נשען על שבעה מחקרים, והחדש שבהם משנת 1996.
ובמטה-אנליזה נפרדת על 63 מחקרי אימון הורים, האפקטים מיד אחרי הטיפול היו קטנים עד בינוניים, ובמעקב — קטנים בלבד. ונמצא שם גם ממצא חברתי חשוב: התוכניות היו הפחות יעילות עבור משפחות במצוקה כלכלית — אבל אותן משפחות הרוויחו משמעותית יותר מליווי פרטני מאשר מקבוצה.
מה המחקר לא אומר כשהילד לא מקשיב
● שישה מתשעת המחקרים על הילד לא מקשיב הם תצפיתיים ולא ניסויים. הם מראים מה הולך יחד, ולא מה גורם למה — וכיוון הסיבתיות פתוח בשני הכיוונים.
● ארבעה מהם פורסמו בין 1990 ל-1998. זהו התחום היחיד מבין ארבעה-עשר הנושאים שבו העבודה הניסויית המרכזית נעשתה לפני שלושים שנה ולא שוחזרה מאז.
● הניסוי היחיד בתחום שבודד את אופן מתן ההוראה מרכיבים אחרים הוא משנת 1978, ולא הצלחנו להשיג את הטקסט המלא שלו. המספרים שלו אינם במאמר הזה.
● אין ולו מחקר אחד שמדד כמה שניות כדאי להמתין אחרי הוראה לפני שחוזרים עליה. זו אולי השאלה המעשית ביותר בנושא, ואין עליה תשובה.
● שלושה מהמחקרים נערכו במעבדה, על משימות מוגדרות. ילד במעבדה אינו ילד בשעה שש בערב.
● והמדגמים בכל תשעת המחקרים אינם ישראליים. הממצא על הוראות ישירות מראה בעצמו שהתרבות משנה את התשובה.
כשהילד לא מקשיב: חמישה דברים
להוריד את רף החירום
אי-ציות שההורה מגדיר כבעיה תכופה או חמורה נמצא באחוז אחד עד תשעה. אי-ציות בכלל — בין 25 ל-65 אחוזים. אתם כנראה בקבוצה השנייה.
גבול יחד עם הכוונה, לא אחד מהם
זו האסטרטגיה שהניבה הכי הרבה ציות והכי מעט התרסה, בשתי הסביבות שנמדדו. לא „עכשיו”, ולא „אולי תרצה” — אלא „עכשיו נועלים נעליים, אני מחזיק לך את הלשונית”.
אחרי „לא” — לא להעלות הילוך
ברגע שהילד כבר סירב, שליטה שלילית הייתה האסטרטגיה שהכי הובילה להתרסה. זה בדיוק הרגע שבו האינסטינקט אומר להחמיר.
„בוא נתחיל” קשה יותר מ„תפסיק”
הוראות מסוג „תעשה” נמצאו מאתגרות יותר לפעוטות מאשר איסורים. לתת להן יותר זמן, ולא לפרש את העיכוב כהתעלמות.
ואם מחפשים כלי — הוצאה קצרה, לא שבח
במטה-אנליזה שבודדה התנהגויות, הוצאה קצרה, התעלמות קצרה אחרי סירוב ונזיפה הגבירו ציות. שבח על התנהגות טובה לא. שווה לדעת שבסיס הראיות שם דק.
השורה שחוזרת בתשעת המחקרים היא זו: כשהילד לא מקשיב, כמעט כל מה שנמדד כמשנה נמצא לא במה שנאמר אלא באיך — כמה כוח יש בו, אם יש בו גם הכוונה, ומה קורה בשנייה שאחרי ה„לא”. וכמעט כל מה שנמדד מראה שזה הרבה יותר רגיל ממה שזה מרגיש.
מקורות
Kalb, L. M., & Loeber, R. (2003). Child disobedience and noncompliance: A review. Pediatrics, 111(3), 641-652.
Wakschlag, L. S., Choi, S. W., Carter, A. S., Hullsiek, H., Burns, J., McCarthy, K., et al. (2012). Defining the developmental parameters of temper loss in early childhood: Implications for developmental psychopathology. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 53(11), 1099-1108.
Schneider-Rosen, K., & Wenz-Gross, M. (1990). Patterns of compliance from eighteen to thirty months of age. Child Development, 61(1), 104-112.
Crockenberg, S., & Litman, C. (1990). Autonomy as competence in 2-year-olds: Maternal correlates of child defiance, compliance, and self-assertion. Developmental Psychology, 26(6), 961-971.
Kochanska, G., & Aksan, N. (1995). Mother-child mutually positive affect, the quality of child compliance to requests and prohibitions, and maternal control as correlates of early internalization. Child Development, 66(1), 236-254.
Kuhns, C., & Cabrera, N. J. (2020). Low-income Latino mothers’ and fathers’ control strategies and toddler compliance. Journal of Latinx Psychology, 8(3), 221-237.
Leijten, P., Gardner, F., Melendez-Torres, G. J., Knerr, W., & Overbeek, G. (2018). Parenting behaviors that shape child compliance: A multilevel meta-analysis. PLoS ONE, 13(10), e0204929.
Lundahl, B., Risser, H. J., & Lovejoy, M. C. (2006). A meta-analysis of parent training: Moderators and follow-up effects. Clinical Psychology Review, 26(1), 86-104.
Laursen, B., Coy, K. C., & Collins, W. A. (1998). Reconsidering changes in parent-child conflict across adolescence: A meta-analysis. Child Development, 69, 817-832.
תגובות