סבלנות אצל ילדים: מה שתשעה מחקרים מצאו על מה שבאמת עובד
אתם אומרים „עוד רגע” והוא כבר מושך בשרוול. אתם עומדים בתור בסופר והוא מתחיל להתפתל. ובראש עולה השאלה אם אפשר בכלל ללמד את זה, או שיש ילדים שנולדו סבלניים ויש כאלה שלא.
סבלנות אצל ילדים היא אחד הנושאים שבהם המחקר סיפר סיפור אחד במשך חמישים שנה, ואז בעשור האחרון פירק אותו כמעט לגמרי. תשעה מחקרים מספרים את שני החלקים — וההפתעה אינה שהסבלנות ניתנת לפיתוח, אלא שרוב מה שנחשב לקשור אליה כבר לא מחזיק.
סבלנות אצל ילדים — האם הילדים היום פחות סבלניים?
זו ההנחה שכמעט כולם מחזיקים בה כשמדברים על סבלנות אצל ילדים, וכדאי להתחיל דווקא ממנה. חוקרים אספו נתונים ממחקרים שנעשו בין שנות השישים לימינו על ילדים בני שלוש עד חמש שביצעו את אותה משימת המתנה, וביחד — 840 ילדים.
התוצאה הפוכה מהציפייה. הילדים של היום ממתינים בממוצע כשתי דקות יותר מבני גילם בשנות השישים. המגמה הייתה עקבית לאורך התקופה.
יותר מזה: כשנשאלו מבוגרים מה הם צופים שיימצא, 72 אחוזים מהם ניבאו את הכיוון ההפוך.
זה אינו ניסוי אלא איסוף של מחקרים שנעשו בתקופות שונות, ואפשר לטעון שגם המדגמים והתנאים השתנו.
אבל הנקודה שווה לעצור עליה. התחושה שילדים היום פחות מסוגלים להמתין היא תחושה — ולא מה שנמדד.
והמבחן המפורסם — הוא בכלל מנבא משהו?
מבחן המרשמלו הוא כנראה הניסוי המוכר ביותר להורים בכל הנוגע לסבלנות אצל ילדים, והטענה שנקשרה בו היא שילד שהמתין יצליח יותר בחיים. הטענה הזאת נבדקה מחדש על 702 משתתפים שנמדדו בגיל ארבע וחצי ושוב בגיל עשרים ושש.
מה שנמצא: הקשר בין ההמתנה בגיל ארבע וחצי להישגים ולתפקוד בבגרות היה חלש מאוד, וברוב המדדים נעלם כמעט לחלוטין לאחר פיקוח על רקע המשפחה וסביבת הילדות המוקדמת.
זה עדיין מחקר מתאמי ולא ניסוי, וגם היעלמות של קשר אחרי פיקוח אינה הוכחה שאין קשר.
אבל ההשלכה ברורה, והיא מרגיעה: ילד שלא הצליח להמתין בגיל ארבע אינו ילד שנחרץ גורלו. רוב מה שהמבחן ניבא היה למעשה הרקע שממנו הילד הגיע.
אז מה כן מזיז את זמן ההמתנה?
וכאן מגיע הניסוי שמסביר סבלנות אצל ילדים יותר מכל השאר, והוא בכלל לא על הילד.
חוקרים ברוצ׳סטר לקחו 28 ילדים בגיל ממוצע של ארבע וחצי, וחילקו אותם בהגרלה לשני תנאים — לפני שבכלל הגיעו למרשמלו. בשני התנאים הבטיחה החוקרת לילד שהיא תחזור עם חומרי אמנות טובים יותר, ויצאה מהחדר.
בתנאי האחד היא חזרה עם מה שהבטיחה. בתנאי השני היא חזרה בידיים ריקות והתנצלה. וזה חזר פעמיים — פעם עם עפרונות ופעם עם מדבקות.
ואז הגיע המרשמלו.
הילדים שאצלם החוקרת קיימה את הבטחתה המתינו בממוצע 12 דקות מתוך 15. הילדים שאצלם היא לא קיימה אותה המתינו 3 דקות. ההפרש היה גדול מאוד ורחוק מכדי להיות מקרה.
כלומר מה שנמדד שם לא היה אופי הילד. זו הייתה הערכה הגיונית של הסיכוי שההבטחה תתממש. ילד שכבר למד שהבטחות לא תמיד מתקיימות עשה בדיוק את החישוב הנכון.
אבל האם זה החזיק בשחזור?
וכאן צריך להיות הוגנים, כי הממצא הקודם על סבלנות אצל ילדים נשען על 28 ילדים בלבד — וזה מעט.
חוקרים במישיגן חזרו על אותה פרוצדורה בדיוק על 60 ילדים בני שלוש עד חמש, ובמקום מעבדה עשו זאת בגני הילדים עצמם, בסביבה מוכרת.
הכיוון חזר. אבל העוצמה קרסה. בקבוצה שבה החוקרת הייתה אמינה המתינו הילדים בממוצע 9.58 דקות, ובקבוצה השנייה 7.01 דקות. הפרש של 2.57 דקות, במקום תשע.
וחשוב מזה: הניתוח שנרשם מראש לא הגיע למובהקות. גם ההשוואה של שיעור הילדים שהמתינו את כל חמש-עשרה הדקות — 30 אחוזים מול 20 — לא הייתה מובהקת.
ופרט אחרון שכדאי לדעת: ההבדל הופיע כמעט כולו אצל הבנים. בנים המתינו 11 דקות בתנאי האמין ו-5.8 בתנאי השני. הבנות המתינו 8.2 דקות בשני התנאים.
השורה הכנה משילוב שני המחקרים: המנגנון סביר, הכיוון חזר, והעוצמה קטנה בהרבה ממה שהמחקר הראשון הראה. מי שמצטט את 12 מול 3 בלי לומר שזה לא שוחזר — מציג יותר ממה שיש.
ומה עם אימון ישיר — משהו עבד?
נבדקו שתי גישות הפוכות לפיתוח סבלנות אצל ילדים, ורק אחת הצליחה.
מה שלא עבד: בקנדה נבדקו 254 ילדים בני שלוש עד שש בהגרלה לארבע אסטרטגיות שנועדו לעודד חיסכון — תקצוב, מעקב אחר המשאב, ונטילת פרספקטיבה בשתי גרסאות. אף אחת מהן לא הניבה שיפור. מה שכן ניבא היה הגיל בלבד.
ומה שכן: בבריטניה חולקו כיתות של ילדים בני חמש ושש בהגרלה לטכניקה שנקראת אימון קשב — תרגול מובנה של הפניית הקשב בין צלילים — או לקבוצה ללא התערבות. סך הכול 100 ילדים.
הילדים שקיבלו את האימון היו בעלי סיכוי גבוה פי 2.64 להצליח בהמתנה אחרי ההתערבות. המודל הסופי הסביר 36 אחוזים מהשונות.
אבל צריך לומר גם מה לא זז. באותה מחקר, האימון לא שיפר את הביצוע במטלת השליטה המילולית ולא את מצב הרוח.
וההבדל בין שני המחקרים מלמד. מה שנכשל היה ללמד ילד מה לחשוב על המשאב. מה שעבד היה לתרגל את היכולת להזיז את הקשב — כלומר מיומנות, לא הסבר.
ומיינדפולנס, תנועה, ומשחקי אימון?
שלוש דרכים עקיפות נוספות נבדקו, וכולן בניסויים מבוקרים.
בארצות הברית קיבלו 68 ילדי גן תוכנית מיינדפולנס בת שנים-עשר שבועות, בהגרלה. הם השתפרו יותר בכשירות חברתית ובציוני תעודה. בדחיית סיפוקים ובגמישות קוגניטיבית האפקטים תוארו כקטנים עד בינוניים — כלומר קיימים אך לא דרמטיים. ובקבוצת הביקורת נמדדה עלייה בהתנהגות אנוכית לאורך התקופה.
ובמחקר אחר, 113 ילדים בגן חובה בתוכנית הד סטארט חולקו בהגרלה לתוכנית תנועה — חמישה-עשר מפגשים של ארבעים דקות לאורך חמישה שבועות — או להפסקת חצר רגילה. הוויסות העצמי נמדד באותה משימת המתנה עצמה.
ולסיום, מטה-אנליזה של 27 מאמרים ו-32 מחקרים על אימון קוגניטיבי ממוחשב בגילי שלוש עד שש הבחינה בין העברה קרובה — שיפור במשימה שאומנה — לבין העברה רחוקה, שהיא מה שההורה באמת רוצה: שהילד יהיה מווסת יותר בחיים. ההבחנה הזאת היא הסייג המרכזי בכל תחום האימון.
מה המחקר לא אומר על סבלנות אצל ילדים
● מדגמי הניסויים כאן קטנים. 28, 60, 68, 100 ו-113 ילדים. אלה מספרים שמצדיקים זהירות בגודל האפקט גם כשהכיוון עקבי.
● הממצא המרכזי על אמינות הסביבה נבדק פעמיים, ובשחזור הוא לא הגיע למובהקות בניתוח שנרשם מראש. הוא מוצג כאן ככיוון סביר, לא כעובדה מבוססת.
● אף אחד מהמחקרים לא בדק אם השיפור נשמר. אימון הקשב נמדד מיד אחרי ההתערבות, והמיינדפולנס אחרי שנים-עשר שבועות. מה נשאר אחרי שנה — לא ידוע.
● „דחיית סיפוקים” נמדדת כמעט תמיד באותה משימה אחת עם ממתק. אין לזה קשר ישיר לילד שמחכה בתור, שממתין לתורו במשחק, או שמצליח לעצור לפני שהוא צועק.
● כל המחקרים על סבלנות אצל ילדים כאן נעשו על ילדים במסלול רגיל. אף אחד לא בדק ילד עם קושי ויסות מאובחן, ושם השאלה אחרת.
● והמדגמים אינם ישראליים. ההבדל בין תרבויות בהמתנה ובהבטחות אינו זניח, והוא לא נבדק כאן.
איך מפתחים סבלנות אצל ילדים: חמישה דברים
קיימו את מה שהבטחתם, ובקטן
זה הממצא היחיד שנוגע ישירות בהתנהגות ההורה. ילד שכבר למד שהבטחה נשמרת מוכן להמתין; ילד שלמד אחרת עושה חשבון הגיוני. „עוד חמש דקות” שהופכות לעשרים הן נתון שהוא אוסף.
לתרגל, לא להסביר
ארבע אסטרטגיות שלימדו ילדים איך לחשוב על ההמתנה לא עבדו כלל. מה שעבד היה תרגול של הזזת הקשב. סבלנות אצל ילדים נראית כמו מיומנות ולא כמו הבנה.
להוריד את משקל הרגע
הקשר בין ההמתנה בגיל ארבע וחצי לתפקוד בגיל עשרים ושש היה חלש מאוד ונעלם כמעט כולו אחרי פיקוח על הרקע. ילד שלא הצליח להמתין אינו ילד שנחרץ גורלו.
לצפות לגיל, לא לשיטה
בניסוי החיסכון, המנבא היחיד היה הגיל. חלק ניכר ממה שנראה כמו חוסר סבלנות הוא פשוט שלב.
ולא להאמין לתחושה שהיה פעם אחרת
ילדים בני שלוש עד חמש היום ממתינים כשתי דקות יותר מבני גילם בשנות השישים, ו-72 אחוזים מהמבוגרים ניבאו את ההפך. התחושה שהדור הזה פחות מסוגל אינה מה שנמדד.
השורה שחוזרת בתשעת המחקרים היא זו: הרבה ממה שנתלה בסבלנות אצל ילדים — מה היא מנבאת, כמה היא ירדה עם הדורות, ואיזו אסטרטגיה מלמדים — לא החזיק בבדיקה. מה שכן החזיק הוא צנוע ומעשי: ילד ממתין כשהוא מאמין שיש למה, ומשתפר כשהוא מתרגל ולא כשמסבירים לו.
מקורות
Carlson, S. M., Shoda, Y., Ayduk, O., Aber, L., Schaefer, C., Sethi, A., et al. (2018). Cohort effects in children’s delay of gratification. Developmental Psychology, 54(8), 1395-1407.
Sperber, J. F., Vandell, D. L., Duncan, G. J., & Watts, T. W. (2024). Delay of gratification and adult outcomes: The Marshmallow Test does not reliably predict adult functioning. Child Development, 95(6), 2015-2029.
Kidd, C., Palmeri, H., & Aslin, R. N. (2013). Rational snacking: Young children’s decision-making on the marshmallow task is moderated by beliefs about environmental reliability. Cognition, 126(1), 109-114.
Moffett, L., Flannagan, C., & Shah, P. (2020). The influence of environmental reliability in the marshmallow task: An extension study. Journal of Experimental Child Psychology, 194, 104821.
Kamber, E., Maguire, M. K., Tehrani, E. K., Mazachowsky, T. R., & Mahy, C. E. V. (2024). The impact of strategies on young children’s saving for the future. Journal of Experimental Child Psychology, 246, 105995.
Murray, J., Theakston, A., & Wells, A. (2016). Can the attention training technique turn one marshmallow into two? Improving children’s ability to delay gratification. Behaviour Research and Therapy, 77, 34-39.
Flook, L., Goldberg, S. B., Pinger, L., & Davidson, R. J. (2015). Promoting prosocial behavior and self-regulatory skills in preschool children through a mindfulness-based Kindness Curriculum. Developmental Psychology, 51(1), 44-51.
Robinson, L. E., Palmer, K. K., & Bub, K. L. (2016). Effect of the Children’s Health Activity Motor Program on motor skills and self-regulation in Head Start preschoolers: An efficacy trial. Frontiers in Public Health, 4, 173.
Scionti, N., Cavallero, M., Zogmaister, C., & Marzocchi, G. M. (2020). Is cognitive training effective for improving executive functions in preschoolers? A systematic review and meta-analysis. Frontiers in Psychology, 10, 2812.
תגובות