ילד משחק לבד: מה שחמישה מחקרים מצאו על מה שקורה שם באמת
עודכן: 31 באוג׳
הוא יושב לבד על השטיח עשרים דקות ומסדר משהו. או שהוא מדבר בשיא הרצינות עם מישהו שאתם לא רואים. ובראש עולה מחשבה: אולי היה עדיף שיהיה בחוג. אולי חסר לו חבר.
ילד משחק לבד הוא אחד המצבים שהורים הכי ממהרים לפרש, ובדרך כלל לרעה. חמישה מחקרים מודדים מה באמת קורה שם, והתמונה כמעט הפוכה: זה נפוץ בהרבה ממה שנדמה, ובכמה מדידות זה דווקא הזמן שנספר.
ילד משחק לבד עם חבר דמיוני — כמה זה נפוץ?
חוקרים אספו 33 מחקרים ממדינות שונות — יפן, ארצות הברית, אירופה ואוקיאניה — וניתחו אותם יחד. סך הכול 7,622 ילדים מתחת לגיל שתים-עשרה.
התוצאה: כמעט 23 אחוזים מהילדים מדווחים על חבר בלתי נראה. וכשסופרים גם חפצים שהילד מתייחס אליהם כאל חיים - בובה, שמיכה, דובי - המספר מגיע לכ-39 אחוזים. קרוב לארבעה מכל עשרה ילדים.
הפער בין המספרים האלה לבין התחושה שזה משהו יוצא דופן הוא בדיוק הסיפור. הורה שרואה ילד משחק לבד ומדבר אל האוויר רואה חריגה; הנתונים מראים שכיחות.
צריך לומר שההבדלים בין המחקרים היו גדולים מאוד, והחוקרים מציינים זאת בעצמם. אז המספר המדויק פחות חשוב מהמסקנה: זה נפוץ, וזה לא סימן לבדידות ולא סימן לנתק.
וכשהוא משחק בשקט לבדו - זה זמן מבוזבז?
באוסטרליה נעשה מחקר שבו הורים מילאו יומן זמן של יממה שלמה בחלוקה לרבעי שעה, וסימנו מה הילד עשה בכל אחד מהם - יום חול אחד ויום סוף שבוע אחד. כך נמדד כמה זמן הוקדש למשחק חופשי ושקט. שנתיים אחר כך נבדק הוויסות העצמי של הילד - ריכוז, שליטה בדחפים, יכולת להמתין - בדיווחי הורים, מורים וצופים.
זמן המשחק השקט, גם בגיל שנתיים-שלוש וגם בגיל ארבע-חמש, ניבא ויסות עצמי טוב יותר שנתיים אחר כך. גם אחרי שנלקחו בחשבון הוויסות הקודם של הילד ומשתני רקע. החוקרים עצמם מתארים את הניבוי כמתון.
ויש שם עוד משהו. הקשר אינו קו ישר: הוא מטפס ואז מתמתן. עוד ועוד שעות לא המשיכו לתרום.
זה מחקר תצפיתי גדול, והוא לא אומר מה גורם למה. ייתכן שילדים שכבר מווסתים טוב יותר הם אלה שמסוגלים לשחק לבד זמן ארוך.
אבל השורה שווה מחשבה לכל הורה שרואה ילד משחק לבד ומתלבט אם להתערב. משחק שקט נראה כמו הזמן שבו לא קורה כלום, ובמחקר הזה הוא דווקא הזמן שכן נספר.
מה בתוך המשחק עצמו נמדד כמשנה?
זו השאלה הבאה, כי „משחק” אינו דבר אחד, ולא כל ילד משחק לבד באותה צורה. בהולנד נצפו 113 ילדים בגיל ממוצע של שלושים ושבעה חודשים, ואיכות משחק ה„כאילו” שלהם קודדה מתצפית.
מה שנמצא: איכות המשחק נקשרה חזק לוויסות העצמי הקוגניטיבי של הילד - היכולת לתכנן, לעקוב אחרי מה שהוא עושה ולתקן את עצמו תוך כדי. זה היה הקשר החזק בניתוח.
ופרט מתודולוגי שחשוב לניסוח: התפקודים הניהוליים ה„קרים” של הילדים נמדדו תשעה חודשים לפני תצפית המשחק, בעוד שאיכות המשחק והוויסות העצמי נמדדו באותה תצפית עצמה. כלומר הקשר בין המשחק לוויסות הוא בו-זמני ולא אורכי - הם הולכים יחד באותו רגע, ואי אפשר לומר שהאחד הקדים את השני.
המדגם קטן יחסית, וכל המדידה נעשתה בתצפית אחת - שבה ילד משחק לבד בזמן שמישהו רושם.
והמשחק שבו הוא מגלם מישהו אחר?
כאן יש ניסוי, וזה משנה הכול - ובניגוד לשאר הפרקים, כאן הילד לא משחק לבד אלא עם אחרים. בארצות הברית נבדקו 97 ילדים בני ארבע וחמש, ממשפחות בהכנסה נמוכה. הם חולקו בהגרלה לשלוש קבוצות, וכאן החלק החכם: כל שלוש הקבוצות קיבלו בדיוק אותה מנה - עשרים וארבעה מפגשים, שלוש פעמים בשבוע, חצי שעה כל אחד, עם אותם מדריכים.
הראשונה שיחקה משחקי תפקידים מונחים, כלומר לגלם מישהו אחר. השנייה בנתה בקוביות, בהנחיה ובקבוצה, אבל בלי דמות ובלי סיפור. השלישית שמעה סיפורים ודיברה עליהם - עם דמויות ועלילה, אבל בלי לגלם אותן.
בסוף נבדקה התגובה שלהם לרגע שבו מבוגר באמת נראה כואב.
רק הילדים שגילמו את הדמויות הראו ירידה מובהקת במה שהחוקרים מכנים מצוקה אישית - המצב שבו הכאב של האחר מציף את הילד עד שהוא לא מסוגל לעשות דבר. הירידה הופיעה בשני מדדים נפרדים, ועמדה גם בפיקוח על מין, מוצא ורמת ההתלהבות של הילד.
מה שהופך את זה לחזק הוא שקבוצות ההשוואה קיבלו אותה מנה בדיוק. את ההבדל אי אפשר לתלות בתשומת לב של מבוגר, בפעילות קבוצתית או בחשיפה לסיפורים. מה שנשאר הוא הגילום עצמו.
המדגם קטן וספציפי - גן ממשפחות בהכנסה נמוכה, כמעט מחציתו ממוצא מזרח-אסייתי ולא נבדק אם ההשפעה נשמרת לאורך זמן.
וזו נקודה שקל להחמיץ בבית: ילד שקופא מול מצוקה של אחר אינו ילד אדיש. הוא ילד מוצף.
ומשחק תחרותי — הוא מקלקל משהו?
זו החרדה ההפוכה: לא ילד משחק לבד, אלא ילד שמשחק נגד. בגרמניה נבדקו 144 ילדים בני ארבע עד שש. הם חולקו בהגרלה לשני סוגי משחק - אחד תחרותי שבו יש מנצח, ואחד שיתופי שבו כולם מנצחים יחד.
אחר כך נבדקו שני דברים: האם הילד מוכן לחלוק מדבקות עם ילד שאינו מקבוצתו, והאם הוא מוכן לצרף אותו למשחק.
שום הבדל. המשחק התחרותי לא הפחית את הנדיבות ולא את הנכונות לצרף. החוקרים עצמם כותבים שהנתונים תומכים דווקא בהיעדר השפעה.
צריך לדייק: הקבוצות בניסוי נוצרו באמצעות צבע כובע ולא זהות אמיתית, והמחקר נערך בעיר גרמנית אחת. זה בודק את השאלה הכללית, לא סכסוכים מהעולם.
אז בפעם הבאה שמישהו בוכה על משחק קופסה - הוא בוכה כי הפסיד. זה מספיק, וזה לא סימן למשהו גדול יותר.
מה המחקר לא אומר כשילד משחק לבד
אף אחד מהמחקרים לא בדק ילד משחק לבד מפני שאין לו חברים, שנדחה בגן או שנמנע ממגע חברתי. הם בדקו ילדים במסלול רגיל שמשחקים גם לבד. זו לא אותה שאלה.
שלושה מהחמישה הם מחקרי קשר ולא סיבה. רק שניים — הגילום והמשחק התחרותי — הם ניסויים בהקצאה אקראית.
המטה-אנליזה על החברים הדמיוניים הראתה שונות עצומה בין המחקרים, ולכן המספר המדויק אינו יציב. מה שיציב הוא סדר הגודל.
שני מחקרים מדדו את המשחק בדיווח הורים או בתצפית יחידה, וזה רלוונטי במיוחד כאן. ילד שמשחק לבד כשמישהו צופה בו לא בהכרח משחק כך כשאיש אינו מסתכל.
אף מחקר כאן לא עקב אחרי הילדים מעבר לשנתיים, ובניסוי הגילום לא נבדק מה נשאר אחרי סוף התוכנית.
המדגמים אינם ישראליים, ואחד מהם מוגבל במיוחד — גן ממשפחות בהכנסה נמוכה בעיר אמריקאית אחת.
ילד משחק לבד: חמישה דברים שנובעים מהמחקר
לא למלא את החלל
כשילד משחק לבד בשקט, הזמן הזה ניבא ויסות עצמי טוב יותר שנתיים אחר כך. כשהוא שקוע לבד על השטיח, זה לא זמן שצריך להציל אותו ממנו.
אבל גם לא להעמיס עוד ועוד
הקשר לא היה קו ישר — הוא טיפס ואז התמתן. עוד שעות לא המשיכו לתרום, וזה עובד לשני הכיוונים: לא צריך לצמצם, ולא צריך למקסם.
החבר הדמיוני הוא נתון, לא סימפטום
כמעט ארבעה מכל עשרה ילדים מתייחסים למישהו או למשהו כאל חי. אין צורך לעודד ואין צורך לתקן. אפשר פשוט לשאול מה שמו.
לגלם, לא רק לספר
בניסוי היחיד עם קבוצות השוואה מלאות, מה שהוריד את ההצפה הרגשית היה הגילום עצמו — לא הסיפור ולא הבנייה. „בוא נהיה הרופא והחולה” עושה משהו ש„בוא נקרא על רופא” לא עשה.
ואפשר להוציא משחק קופסה
בניסוי על 144 ילדים, משחק תחרותי לא הפחית נדיבות ולא נכונות לצרף. הבכי על ההפסד אינו סימן לנזק.
השורה שחוזרת בחמשת המחקרים היא זו: כשילד משחק לבד, אנחנו נוטים לראות היעדר — של חבר, של גירוי, של פעילות. מה שנמדד שם היה דווקא נוכחות של משהו שקשה לראות מבחוץ.
מקורות
Moriguchi, Y., & Todo, N. (2018). Prevalence of imaginary companions in children: A meta-analysis. Merrill-Palmer Quarterly, 64(4), 459-482.
Colliver, Y., Harrison, L. J., Brown, J. E., & Humburg, P. (2022). Free play predicts self-regulation years later: Longitudinal evidence from a large Australian sample of toddlers and preschoolers. Early Childhood Research Quarterly, 59, 148-161.
Slot, P. L., Mulder, H., Verhagen, J., & Leseman, P. P. M. (2017). Preschoolers’ cognitive and emotional self-regulation in pretend play: Relations with executive functions and quality of play. Infant and Child Development, 26(6), e2038.
Goldstein, T. R., & Lerner, M. D. (2018). Dramatic pretend play games uniquely improve emotional control in young children. Developmental Science, 21(4), e12603.
Toppe, T., Hardecker, S., Zerres, F., & Haun, D. B. M. (2021). The influence of cooperation and competition on preschoolers’ prosociality toward in-group and out-group members. Royal Society Open Science, 8, 202171
תגובות