למה ילדים משקרים ומאיזה גיל זה מתחיל | מה המחקרים מראים

השאלה למה ילדים משקרים מגיעה לרוב אחרי רגע לא נעים ליד השולחן. התשובה מתחילה סביב גיל שלוש, והשקר הראשון הוא לרוב סימן להתפתחות ולא לכשל. כדי לשקר צריך להבין שבראש של מישהו אחר יש מידע שונה משלך, ולעצור את התשובה האמיתית לפני שהיא יוצאת. שתי היכולות האלה מבשילות בערך באותו גיל. מה שנראה להורה כרגע מטריד הוא לרוב ציון דרך, והשאלה המעשית אינה איך למנוע אותו אלא איך להגיב אליו.

למה ילדים משקרים דווקא בגיל הזה? היכולת מבשילה יחד עם ההבנה החברתית

סקירה שאספה 47 מחקרים ובהם 5,099 משתתפים בגילי שנתיים עד תשע-עשרה בדקה את הקשר בין שקר לבין שתי יכולות קוגניטיביות. הראשונה היא ההבנה שלאחרים יש מחשבות ואמונות משלהם, השונות משלי. השנייה היא היכולת לתכנן, לעכב תגובה ולהחזיק כמה פיסות מידע בראש בו-זמנית.

שתיהן נמצאו קשורות לשקר, בעוצמה דומה וצנועה. הקשר נבדק ב-74 השוואות ליכולת הראשונה וב-94 לשנייה, וזו הראיה הישירה ביותר לשאלה למה ילדים משקרים בגיל שבו הם מתחילים. זה קשר ולא סיבה: הסקירה מצאה שהדברים הולכים יחד, לא שאחד מייצר את השני.

אבל הכיוון עקבי מספיק כדי לענות על החלק הראשון של השאלה למה ילדים משקרים. השקר אינו פגם אופי אלא מיומנות שמופיעה כשהכלים הקוגניטיביים מוכנים.

האם הילד יודע ששקר זה לא בסדר?

במחקר קנדי משנת 2002, כלומר לפני עשרים וארבע שנים, נבחנו 123 ילדים בני שלוש עד שבע. תחילה הוצג להם סיפור על ילדה ששיקרה למורה שלה, ורובם זיהו נכון שמדובר בשקר ושזה מעשה רע.

אחר כך הועמדו הם עצמם במצב דומה. הם הושארו לבד בחדר עם צעצוע מפתה ונאמר להם לא להציץ בו. מבין הילדים בני ארבע עד שבע שהציצו בכל זאת, 86 אחוזים שיקרו כשנשאלו. בקרב בני השלוש השיעור עמד על 37 אחוזים, וההבדל בין קבוצות הגיל גדול מכדי להיראות כמקרה.

כלומר הידע המוסרי היה שם, והוא לא עצר. זו נקודה חשובה בהבנת השאלה למה ילדים משקרים: מה שהתחזק עם הגיל הוא היכולת לשקר, לא הנכונות לעשות זאת.

כמה זמן השקר מחזיק מעמד?

במחקר קנדי אחר השתתפו 150 ילדים בני שלוש עד שמונה, בגיל ממוצע של חמש שנים וחמישה חודשים. מתוכם 123 הציצו בצעצוע האסור. שבעים ותשעה מהם, שהם 64 אחוזים מהמציצים, אמרו לנסיין שלא הציצו.

ואז הגיעה שאלת המשך פשוטה: מה אתה חושב שהצעצוע הזה? חמישים ושבעה מהמשקרים, כלומר 72 אחוזים מהם, ענו נכון והסגירו את עצמם מיד. ההבדל גדול מכדי להיראות כמקרה.

זה הפער שכדאי להורים להכיר. הילד בגיל הזה מסוגל להגיד את המשפט הראשון, אבל לא לתחזק את מה שנובע ממנו. כדי לשמור על שקר צריך לזכור מה אמרת, לחזות מה הצד השני יודע, ולעצור כל תשובה שסותרת. זה עומס שהמערכת הקוגניטיבית בגיל ארבע עוד לא נושאת. השקר הוא תגובה מהירה להיחלץ מרגע לא נעים, ולא תוכנית.

האם כל שקר הוא אנוכי?

חלק מהתשובה לשאלה למה ילדים משקרים אינה נוגעת לילד עצמו כלל. בניסוי שנערך בסין השתתפו 112 ילדי גן בני שלוש עד חמש. נסיין מבוגר עמד להפסיד במשחק, והדרך היחידה של הילד למנוע זאת הייתה לומר משהו שאינו נכון. הילד עצמו לא הרוויח מכך דבר.

57.7 אחוזים מהילדים שיקרו לפחות פעם אחת כדי להגן על המבוגר, ובממוצע שיקרו 4.25 פעמים מתוך עשר הזדמנויות. החלוקה לפי גיל ברורה: בני שלוש שיקרו בממוצע 1.66 פעמים, בני ארבע 4.97, ובני חמש 6.70. ההבדל בין הגילים גדול מכדי להיראות כמקרה.

זה מחקר על מדגם סיני, ונורמות של אמירת אמת נבדלות בין תרבויות. אבל הכיוון מזכיר משהו לא נוח: ככל שהילד מבין טוב יותר את רגשות הזולת, כך הוא גם מוכן יותר לשקר כדי לשמור עליהם.

האם אנחנו עצמנו מלמדים אותם לשקר?

במחקר על 323 ילדים בני שלוש עד אחת-עשרה נעשה שימוש במתנה מאכזבת. הילד ניצח במשחק וקיבל חפיסת סבון עטופה במקום צעצוע, ואז נשאל אם הוא אוהב את המתנה.

כשאיש לא הדריך אותו קודם, 68 אחוזים מהילדים אמרו לנותן המתנה שהם אוהבים אותה. כשההורה ביקש מהם מראש לא לומר שהם לא אוהבים, השיעור עלה ל-87 אחוזים. זה ניסוי בהקצאה אקראית, ולכן אפשר לומר שההנחיה ההורית היא שהעלתה את שיעור השקרים הלבנים.

ומעניין מזה: סוג ההנחיה קבע את איכות השקר. ילדים שקיבלו הנחיה פשוטה נתנו תשובה קצרה ב-72 אחוזים מהמקרים. ילדים שקיבלו הסבר שכלל גם את רגשותיו של מקבל התשובה נטו לתשובות מפורטות ב-61 אחוזים מהמקרים. חלקם הוסיפו נימוק משלהם: אנחנו אוספים סבון, נגמר לנו הסבון בבית.

כלומר התשובה לשאלה למה ילדים משקרים כוללת גם אותנו. שיעור השקרים הלבנים עלה גם עם הגיל: 72 אחוזים בגיל הגן, 80 אחוזים בכיתות הנמוכות, ו-84 אחוזים בכיתות הגבוהות. המחברים מדגישים שאין להסיק מכאן שהנחיה קצרה אחת מספיקה כדי ללמד ילד להיות מנומס. סביר יותר שההנחיה בניסוי רק הזכירה לילדים כלל שכבר הכירו.

האם הילד מבחין בין סוגים של שקרים?

במחקר אמריקאי השתתפו 181 ילדים בני שבע עד אחת-עשרה, בשני מחקרים נפרדים. הם דירגו סיטואציות חברתיות בסולם תמונתי שנע ממינוס שלוש, רע מאוד, ועד פלוס שלוש, טוב מאוד.

שקר שנועד להסתיר עבירה קיבל דירוג ממוצע של מינוס 2.32, כלומר נשפט בחומרה. אבל שקר שנועד לא לפגוע ברגשות של מישהו קיבל מינוס 0.08, ואמירת אמת פוגעת קיבלה פלוס 0.26. שני האחרונים ניטרליים כמעט לחלוטין.

כלומר כשאנחנו שואלים למה ילדים משקרים, הילד עצמו כבר מחזיק בתשובה מורכבת: הוא אינו פועל לפי כלל גורף אלא שוקל הקשר. חשוב לומר שזה מחקר על ילדים בגיל בית ספר בדרום-מערב ארצות הברית, ושמה שנמדד בו הוא שיפוט תיאורטי בשאלון ולא התנהגות בפועל.

האם הורים מזהים מתי הילד משקר?

סקירה אספה 45 ניסויים ובהם 7,893 מבוגרים שהתבקשו לשפוט אמירות של 1,858 ילדים. שיעור הזיהוי הנכון עמד על 54.3 אחוזים. הוא אמנם גבוה מרמת הניחוש המקרי, אבל בקושי.

הפירוט מעניין יותר מהממוצע, והוא משלים את התמונה של למה ילדים משקרים בלי שנשים לב. כשהילד אמר אמת, המבוגרים זיהו זאת נכון ב-59.7 אחוזים מהמקרים. כשהילד שיקר, שיעור הזיהוי עמד על 49.4 אחוזים, כלומר ברמת המקריות ממש. אנשי מקצוע היו טובים רק במעט מהדיוטות, וגיל הילד לא השפיע על שיעור הזיהוי.

וכדאי לדייק, כי קל להגזים כאן: הדיוק הכולל כן עולה על מקריות. מה שאינו עולה עליה הוא היכולת לזהות שקר בפועל. כלומר גם הורה שמבין היטב למה ילדים משקרים לא בהכרח יידע מתי זה קורה.

מה עובד יותר, הבטחה או שיחה על מוסר?

באותו מחקר משנת 2002 נערך ניסוי נוסף, על 177 ילדים בני שלוש עד שבע, ומתוכם 137 הציצו בצעצוע. רגע לפני שנשאלו אם הציצו הם חולקו בהגרלה לשתי קבוצות. עם הקבוצה הראשונה ניהלו החוקרים שיחה על החשיבות של אמירת אמת. מהקבוצה השנייה ביקשו פשוט להבטיח שיגידו את האמת.

בקבוצת השיחה שיקרו 75 אחוזים מהמציצים. בקבוצת ההבטחה, 59 אחוזים. זו התשובה המעשית ביותר להורה ששואל למה ילדים משקרים ומה בכלל אפשר לעשות. ההבדל גדול מכדי להיראות כמקרה, וההקצאה האקראית מאפשרת לומר שההבטחה היא שהפחיתה את השקרים.

ושווה לשים לב למה שלא השתנה: שיעור ההצצה עצמו היה זהה בשתי הקבוצות. ההבטחה לא מנעה את המעשה. היא הקטינה את השקר עליו.

מה המחקר לא אומר על השאלה למה ילדים משקרים

●        המחקר על הפער בין ההבנה המוסרית להתנהגות, וכן הניסוי על ההבטחה מול שיחת המוסר, פורסמו ב-2002. עברו מאז עשרים וארבע שנים, וייתכנו שינויים בנורמות.

●        רוב המחקרים כאן נערכו במעבדה, בסיטואציות מובנות כמו הצצה בצעצוע או קבלת מתנה מאכזבת. הם אינם בודקים מה קורה בבית לאורך זמן.

●        שתי הסקירות הגדולות — זו שעל היכולות הקוגניטיביות וזו שעל זיהוי שקרים — כללו במדגמיהן גם ילדים בוגרים ומתבגרים, ולא רק את הגיל הרך.

●        המחקר על השקר למען אחרים נערך בסין, והמחקר על השיפוט המוסרי נערך באזור אחד בארצות הברית. שניהם מוגבלים בהכללה לתרבויות אחרות.

●        השיפוט המוסרי נמדד בשאלון, כלומר הוא מודד מה הילד אומר על מצב מדומיין ולא מה הוא עושה.

●        בכל המחקרים שאינם ניסויים בהקצאה אקראית — כלומר הסקירות והמחקר על השיפוט המוסרי — מה שנמצא הוא קשר ולא סיבה.

ילד משקר, מה עושים? חמישה דברים שנובעים מהתשובה לשאלה למה ילדים משקרים

אל תשאלו שאלה שאתם כבר יודעים את התשובה עליה

המחקר על 150 הילדים מראה שהשקר קורס בשאלה השנייה, וזה אומר שהילד בגיל הזה נכנס לשקר כדי לצאת מרגע. אם אתם יודעים מה קרה, תארו את מה שאתם רואים במקום להעמיד את הילד במבחן שהוא כמעט בהכרח ייכשל בו.

בקשו הבטחה, לא הרצאה

בניסוי בהקצאה אקראית, בקשה קצרה להבטיח לומר את האמת הפחיתה את שיעור השקרים לעומת שיחה על החשיבות של אמירת אמת. שתי דקות של מוסר לפני השאלה עשו פחות מאשר משפט אחד של הבטחה.

הימנעו מחקירה שמבוססת על תחושת בטן

היכולת של מבוגרים לזהות שקר של ילד בפועל עומדת על רמת המקריות. עימות שנשען על ביטחון פנימי שלכם יסתמך, בשיעור גבוה, על משהו שאינו שם.

שימו לב מה אתם מלמדים בלי לשים לב

כשהורים ביקשו מהילד לא לומר שהמתנה מאכזבת, שיעור השקרים הלבנים עלה מ-68 ל-87 אחוזים. וכשההסבר כלל גם את רגשות הצד השני, הילדים ניסחו שקרים מפורטים יותר. זה לא בהכרח רע, נימוס הוא מיומנות חברתית, אבל כדאי לדעת שזה מה שקורה.

הפרידו בין המעשה לבין השקר עליו

בניסוי ההבטחה, שיעור ההצצה לא השתנה בין הקבוצות. רק שיעור השקר השתנה. זה מזכיר שאלה שתי התנהגויות שונות, ושאפשר לטפל בשנייה בלי לנצח בראשונה.

שמונה המחקרים האלה מצטרפים לתשובה אחת לשאלה למה ילדים משקרים. השקר בגיל הרך אינו סימן לבעיה מוסרית אלא לשלב התפתחותי, הוא שביר מאוד בגיל הצעיר, הוא מתחלק לסוגים שהילד עצמו מבחין ביניהם, ולעתים קרובות אנחנו עצמנו מלמדים אותו. מה שההורה יכול לעשות אינו למנוע אותו, אלא לבחור טוב יותר את הרגע והשאלה.

מקורות

1. Talwar, V., Lee, K., Bala, N., & Lindsay, R. C. L. (2002). Children's conceptual knowledge of lie-telling and its relation to their actual behaviors: Implications for court competence examinations. Law and Human Behavior, 26(4), 395-415.

2. Talwar, V., & Lee, K. (2008). Social and cognitive correlates of children's lying behavior. Child Development, 79(4), 866-881.

3. Talwar, V., Murphy, S. M., & Lee, K. (2007). White lie-telling in children for politeness purposes. International Journal of Behavioral Development, 31(1), 1-11.

4. Sai, L., Shang, S., Tay, C., Liu, X., Sheng, T., Fu, G., Ding, X. P., & Lee, K. (2021). Theory of mind, executive function, and lying in children: A meta-analysis. Developmental Science, 24(5), e13096.

5. Zhang, X., Wang, S., Wang, Y., Zhao, Q., Shang, S., & Sai, L. (2023). Other-benefiting lying behavior in preschool children and its relation to theory of mind and empathy. Behavioral Sciences, 13(8), 634.

6. Heyman, G. D., Sweet, M. A., & Lee, K. (2009). Children's reasoning about lie-telling and truth-telling in politeness contexts. Social Development, 18(3), 728-746.

7. Gongola, J., Scurich, N., & Quas, J. A. (2017). Detecting deception in children: A meta-analysis. Law and Human Behavior, 41(1), 44-54.